חיפוש
  • נילי דגני

מה זה מיינדפולנס ואיך הוא קשור לטיפול רגשי?

יש מטופלים שמרגישים שלא תמיד יש להם על מה לדבר, או לחילופין, שכל-כך הרבה דברים רצים להם בראש, שהם לא יודעים מאיפה להתחיל. כשעוצמים עיניים יש חוויה מלאה שנגלית לנו פתאום, ולא דורשת מאמץ. משהו קורה מעצמו.


אז מה זה מיינדפולנס בכלל?

המושג מגיע מהבודהיזם כסוג של מדיטציה. במדיטציית מיינדפולנס האדם יושב ומפנה את תשומת הלב למה שקורה באותו רגע בלי שיפוטיות. אלא שברגע שאנחנו מנסים להפנות את תשומת הלב פנימה, למשל לנשימה, זרם המחשבות מסיח את דעתינו. למשל, אם אני אשב עכשיו בחדר שקט ואעצום עיניים כנראה שדי מהר אני אחשוב על מה אני אבשל לשישי שבת, ובעקבות זה מה אני צריכה לקנות, ואז אעצור רגע, ואחזיר את תשומת הלב לנשימה. ואז יתחיל להיות לי לא נוח לשבת, ואולי הגב יתחיל להציק טיפה, ושוב אנסה לחזור לנשימה...

למעשה מיינדפולנס היא תשומת לב פנימה. עצימת העיניים, למשל, מאפשרת להפחית את הגירויים מהסביבה ולהתמקד במה שקורה לי בפנים.


אוקיי, אבל איך זה קשור לטיפול? עושים מדיטציה בטיפול?

אז קודם כל התשובה היא לא.


כשאנחנו מגיעים לטיפול כנראה שיש משהו שמציק לנו, שמטריד אותנו, שרובץ עלינו. יכול מאוד להיות שבמצב כזה, של חוסר שקט, אם היינו מנסים לתרגל מיינדפולנס לבד, ברגע שהיינו עוצמים עיניים ומסבים את תשומת הלב פנימה, שטף של מחשבות ורגשות היה פשוט מציף אותנו עוד יותר וחוסר השקט היה גובר. ואז, במקום התבוננות שקטה במה שקורה לנו היתה נוצרת חוויה עוד יותר מציפה.


אז מה שונה במיינדפולנס כשהוא חלק מהטיפול?

נתחיל בזה שעוצמים עיניים, ויש אנשים שזה מהותי עבורם. קשר עין עם המטפל יכול לפעמים להיות גורם מציף, גם אם אנחנו לא ממש שמים לב לעוררות שהוא יוצר. אצל כל האנשים, ואצל אנשים רגישים במיוחד, קשר עין יכול להיות משהו שמעסיק אותנו תוך כדי שאנחנו מדברים. כשאנחנו עוצמים עיניים אנחנו יוצרים איזשהו שקט ראשוני במערכת שלנו כדי לשים לב למה שקורה לנו בלי שקשר העין יסיח אותנו.


ולמה עוד צריך את זה? למה אי אפשר פשוט לדבר?

קודם כל, לפעמים אנחנו מרגישים שעוברים עלינו דברים אבל אנחנו לאו דווקא מוצאים את המילים להסביר. יש מטופלים שמרגישים שלא תמיד יש להם על מה לדבר, או לחילופין, שכל-כך הרבה דברים רצים להם בראש, שהם לא יודעים מאיפה להתחיל. כשעוצמים עיניים יש חוויה מלאה שנגלית לנו פתאום, ולא דורשת מאמץ. משהו קורה מעצמו. עולה איזו מחשבה, קופצת לנו איזו תמונה מול העיניים, יש איזו תחושה בגוף שאנחנו מרגישים פתאום. לעומת המילים בשיחה שוטפת, שמגיעות לרוב מאזורים מאוד מאורגנים במוח שלנו, מה שמציק לנו יכול להיות עמום ולא ברור לנו.

ואז, בתוך ההתבוננות השקטה במה שקורה לנו בפנים, אנחנו לא לבד. המטפל איתנו כדי להבין, כדי לכוון, כדי לשמור עלינו שזה לא יהיה מפחיד מידי או מבהיל מידי. וכדי ליצור לאט לאט שינוי.


ג', מטופלת שלי מזה שנה וחצי, הגיעה אלי לפגישה עם תחושת דכדוך שדווקא לא אופיינית לה. היא סיפרה קצת על השבוע שעבר עליה, ועדיין לא היה ברור מאיפה הגיעה התחושה הזו. במקום לשאול אותה שאלות שינסו לאתר את מקור הדכדוך היא עצמה עיניים. במשך כמה רגעים היא חשה חוסר נוחות בגוף, מעט קושי לנשום, ואז קפצה לה לראש תמונה של מישהו שפגשה במקרה לפני מספר ימים, שבעבר היה בן כתה שלה. במפגש האקראי הם החליפו כמה מילים והמשיכו לדרכם. עוד היא עם עיניים עצומות, נזכרה ג' שבתקופה ההיא הוריו של הילד התגרשו. גל עצב שטף אותה, ואחרי כמה רגעים הוא חיבר אותה לפחד שאולי קשיים בזוגיות שלה היום יובילו אותה לגירושים. הפחד הזה לא היה נגיש לה עד לאותו רגע, אבל ההתבוננות השקטה אפשרה לנפש שלה לנווט לאן שנכון לה, ומשם יכולנו יחד להתמודד עם הנושא הזה בתוך הטיפול.


אפשר לחשוב על זה כמו על מסע בתוך יער, בלי מפה, בלי דרכים מסומנות. הנפש יודעת לאן היא צריכה ללכת. כשאנחנו במיינדפולנס הנפש שלנו מדברת בשפה שזמינה לה באותו רגע – מחשבה, תחושה בגוף, תמונה, דימוי. אבל המקומות שהיא הולכת אליהם יכולים להיות מבהילים, מפחידים, או לא ברורים. כשאנחנו מבוהלים מידי אנחנו לא פנויים להבין את הדרך. כשכל זה קורה בתוך טיפול יש מישהו שהולך איתנו, שומר עלינו, עוזר לנו להבין את המשמעות של הדרך הספציפית הזו שהנפש בחרה, ומתוך כל אלו אנחנו יכולים להתחיל לבחור ולנתב לדרכים שנכונות לנו.


46 צפיות

© 2023 by Name of Site. Proudly created with Wix.com

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • Google+ Social Icon
  • Grey Twitter Icon